האתר מתוחזק על ידי גיא חצרוני, התכנים באחריות היוצרים

את "השבעה" כתב שקד במהלך השבעה על סבו האהוב - משה חצרוני בתחילת 2015

״הסחות הדעת הינם הבעיה החמורה ביותר בהתעסקות עם אובדן, הרי שאת האבידה ניתן לקבל כפי שהיא, בפשטותה, אך כאשר אתה עובר הסחות דעת ללא הרף, אינך יכול לקבל דבר כה פשוט, ועל כן הסבל והתהום שנפערה בליבך, ימשיכו עד אשר תקבל את המציאות החדשה כפי שהיא.״

 

״עובד אדמה הוא היה, ואל האדמה היה עליו לשוב לבסוף״ אמר חברו של המנוח, איציק שמו, אשר נלחם לצדו של הנפטר במלחמות הרבות בהן הגן על מדינתו. במהלך המלחמות איציק והמנוח דיברו הרבה על החיים, כשחייך עומדים על ראש הצוק שמפריד בין החיים והמוות, אתה דואג לבחון את החיים ולהבין כי לא היו לשווא. וכך דיברו ביניהם רבות על החיים, על האושר שבשגרה ועל אהבותיהם, כדי להיות מוכנים בכל רגע לנורא ביותר, לסיומם שלהם.

החדר השתתק באחת, כל הנוכחים הזילו דמעה למשמע דברי איציק, כולם ידעו על אהבתו הגדולה של הנפטר אל האדמה, אל הטבע וכך גם אל הקיום עצמו. כל אחד הבין את הנאמר בדרכו שלו, כל אחד קישר את הנאמר אל נקודת המבט שלו במציאות וקשריו עם המנוח.

השקט הופר במהרה  על ידי קולות רבים של מיקבצי אנשים ברחבי החדר, כשכל קבוצה המשיכה מנקודה זו לכוונים שלה.

״הוא עבר למקום טוב יותר, הוא סבל על ערש דווי, עכשיו אינו יכול להרגיש את הכאב הבלתי נסבל שנכפה עליו בידי המציאות״ אמר שי, בנו של המנוח, אשר בילה את השבועות האחרונים בבית החולים לצד מיטת אביו בניסיון להקל על סבלו ולהרגיע את מצפונו הגועש בהרהורים לא מובנים בפני הסיטואציה הנוראית אליה הגיעו, ה״סוף הטוב״ שכל אדם מנסה להדחיק ממחשבותיו, כיצד ניתן להבין כי כך חיינו יגמרו? הרי כשאתה מסתכל על סופם של החיים, נראה כי היו לשווא, החיים צריכים להיגמר באותה הדרך בה הן התחילו, עליך למות בין רגע, כשהרגע מתפרש על פני כמה שעות.

הנפטר, ברגעיו האחרונים, מבין את כל חייו, הוא יודע כי חייו לא היו לשווא, זיכרונותיו מציפים ומראים לו את כל אשר חווה, עם נקודת המבט של העתיד, מבלי לשפוט, מתוך הבנה כי מה שהיה, היה, והיה נחוץ לאותה תקופה בשביל שההווה יוכל להיות כפי שהוא.

כל הנמצאים בסביבתו של אדם שעומד למות, אינם רואים את הסיטואציה כפי שהיא, הם באמצע חייהם, עליהם לעמוד בדברים כה רבים, האחריות כה כבדה במהלך השגרה, אינך יכול להרשות לעצמך לפסוע מן הזמן ולהבין את אשר קורה מחוץ לרכבת החיים. וכתוצאה מכך, הסבל ליד ההולך אל מותו הוא רב והחיים נראים כחסרי משמעות.

״עכשיו כל אשר נותר אלו הן מחשבותיו, ריחוק חלקו המודע מבשרו של הגוף שלבש במהלך החיים״ אמר חברו של שי שבא לנחם, גוריסטוס שמו

״והרי כולנו יודעים כי מחשבותיו התעלו בצלילותם על גופו שהחל להירקב בסוף״ אמר שי בחצי חיוך והתנחם במחשבה כי עכשיו אביו לא יסבול עוד.

״המוח הוא בסך הכל מכונה הקוראת את מחשבותיך ובעזרתה אתה יכול לפעול למען בניית גן העדן הפרטי שלך״ אמר גוריסטוס כשדמעה זלגה על לחיו, בניסיון רעוע לנחם ולהגיד את המילים שאולי יעזרו לאבלים להתמודד עם האובדן הקשה.

״הוא מתחבר לתדרי נשמתך כדרכו של הטבע ונותן לך להפיק את אשר תרצה במציאות באמצעות גופך, אשר בו אתה גר עד סוף חייך״ אמר דוד, בנו של שי, עם חיוך ודמעה שנובעים מן ההתלוצצות שבתאוריות הללו ביחד עם רצינותן והנחמה הגדולה שנמצאת באמונה שמאחוריהם, הרי אם נשמתו של האדם וגופו נפרדים זה מזה, רק בעיותיו של העולם הפיזי נעלמות כאשר האדם נפטר, ואילו חלקו של האי קיום נשאר לנצח, כמחשבות, כנשמה, כתדר שתמיד היה ותמיד יהיה חלק מן המציאות שכולנו חיים.

דוד חשב לעומקם של הדברים, במהלך חייו נהג לפסוע מרכבת הזמן והחיים כחלק מהשגרה, אולי מתוך הדחקה של המציאות הקשה, אך העדיף להאמין כי הוא עושה זאת מפני שיש עוד כל כך הרבה בחיים, בכל רגע בהווה בו אנחנו ממשיכים את דרכנו, שאיננו מסוגלים להבין מבלי להסתכל על התמונה הכוללת שהביאה אותנו להיות מה שאנחנו היום.

הוא האמין כי הזמן פועם, ומה שחשוב בזמן הינו חוויתך ממנו, ככל שתהיה מודע יותר במהלך רגעי חייך, כך הזמן גדול יותר, כי ההווה רחב יותר ואתה חווה יותר מהחיים.

כשעמד דוד בהלווית סבו לא הפסיק לחשוב מחוץ לרכבת הזמן, כשהמציאות קראה לו דרך האנשים שניסו לחבקו ולהחזיקו, לדבר איתו ולהסיח את דעתו, ניער את כולם מעליו מבלי לעזוב את מחשבותיו ולהתחשב ברגשותיהם.

״מעפר באת ואל עפר תשוב״, לא הפסיק לחשוב דוד, מן האדמה מגיע האדם, וחיי כאינדיבדואל מתוך גוף האדמה שנבנה במיוחד עבורו בתהליך של מיליארדי שנים בו אבק הכוכבים הוא הרכיב היחיד, ולבסוף האדם חוזר להיות חלק מתוך האדמה, נחוץ היה האדם כאינדבידואל בזמן חייו, אך לבסוף עליו לחזור לבסיס, כחלק מן האדמה שמוכנה להזין את הבאים ולהוות את בסיסם, כשאת העבר לא ניתן לשנות.

מחוץ לבית ישב יוגב על כסא ועל ידו מאפרה מאולתרת, החושך כבר שרר בכל הכפר ולא היה ניתן לראות דבר מלבד עיגול האש הקטן בקצה הסיגריה

יוגב לא ישן מאז מות סבו, המגלומניה עמדה בראשו כשידע שכל מציאותו היא רק בעבורו, לא יכול להיות אלוהים מלבדו, הרי הוא היחיד שבאמת קיים, כך הוא מרגיש במהלך כל חייו כשהוא היחיד שחיי את חייו שלו. אהבה אמיתית מעולם לא ידע יוגב, מפני שכיצד יכול אדם לאהוב אדם אחר אם הוא היחיד שקיים במציאותו? על מנת לאהוב אדם אחר עליך לקבל את קיומו כחלק מן מציאותך שלך, ואולם היחיד שקיים במציאות של יוגב זהו הוא עצמו.

עכשיו, כשאיבד את סבו, הבין כי היה אדם ומלואו, הוא קיבל עליו את כל קיומו מפני שידע שלא יהיה עוד, ואהבתו וסיבלו התאבלו להן בראשו בהרהורים חסרי רסן.

זה שנים רבות שיוגב מחפש את משמעות האהבה, הוא עשה תואר בספרות רומנטית בחיפוש אחר התשובה ולמד כי גבר שהאהבה עומדת מעל לכל ייעודו הינו שפל ולעולם לא יזכה בה, אך עדיין המשיך בדרך זו לחפש אותה. יום אחד הבין כיצד הוא רואה את האהבה, וכך נכתב בראשו ״האהבה היא האור שנמצא בין בני הזוג, שמתעסקים בחיפוש מתמיד של העבר, ההווה והעתיד. כשהקיום נמצא ביניהם ואיתו כך גם כל בעיותיו. והאי קיום משלים בדעתו האידיאולוגית על המקום אליו צריך לשאוף ועל מה עליהם להסתכל. וכך על הזוג לגלות את האהבה האין סופית ששוררת ביניהם (אם אהבת אמת הינה), כשאהבה זו תמיד היתה ותמיד תהיה, ולשם כך הגיעו השניים לעולם, בשביל לעבוד על אהבתם עד סופו של הזמן״.

מתוך המגלומניה הגדולה שהייתה ביוגב הוא האמין כי על סבו היה למות בגללו, הוא היה צריך ללמוד משהו מהמציאות, ובשביל זה נאלצה המציאות שהוא ברא לעצמו, לפגוע באחד מקרוביו ולגרום לו לאבד את חייו ואת קיומו שלו. רגשות האשם אכלו את נשמתו והסבל היה כה רב, לא הסכים יוגב להפנים כי המציאות הכוללת של האנשים גרמה לכך מסיבות רבות, הוא ראה בפניו רק את סיבתו שלו.

״הוא סבל כל כך, עדיף את כאבנו החד מאשר את סבלו הממושך והמייגע, בסופו של דבר הכאב לעולם לא יחלוף, אך עם הזמן הוא מתקהה ואנחנו לומדים לחיות איתו, וחלקים מאישיותינו נבנים כתוצאה ממנו״ אמרה אשתו של המנוח, אגאפה שמה, בניסיונה לנחם את האחרים, אך בעיקר בשביל לחזור על הלקח שלמדה פעמים כה רבות בו המוות לקח את אהוביה.

״מה אמרת? לא שמעתי״ אמרה שושנה כבדת השמיעה, חברתה זה שנים רבות.

אגאפה חזרה שוב על מילותיה בגרסה מעט מקוצרת, שושנה לא הבינה את אשר נאמר או שקיבלה והפנימה אך לא ידעה כיצד להגיב, כך או כך, הניחה אגאפה כי שושנה לא הבינה את כוונותיה והעדיפה להקל את השיחה ולהפנות את תשומת ליבה לנושא אחר, כפי שאנחנו עושים פעמים כה רבות במהלך חיינו כשאנו מוותרים על נושאים שדרכם נראה את המציאות בשביל שנתחבר לאנשים שבמציאותנו.

״אז מה מצבו של אריה?״ שאלה אגאפה ומכך שיחתן המשיכה כשניסתה אגאפה להיזכר בעוד ועוד דברים שוליים למען השיחה, ודעתה לא שבה להתאבל על אובדן בעלה האהוב

האהבה ביניהם הייתה כה חזקה, הם אהבו כמו שיוגב אהב עכשיו את סבו, הם ידעו כי קיומו של השני במציאותם חשוב בדיוק כפי שקיומם חשוב, הם חיו במציאות משותפת שבה הם קיבלו את כל משפחתם מתוך אהבה גדולה ואובייקטיביות כלפי מעשיו של האדם, הרי כל אדם חיי את מציאותו שלו, ואין על כך לשפוט אדם אחר, אתה יכול רק לאהוב אותו ואת מציאותו ולשתף אותו במציאותך, וזוהי המשפחה.

בנתיים במטבח פעלו מספר נפשות והכינו עוד ועוד צלחות של מתאבנים לאורחים הרבים שנמצאים בבית.

״אני צריכה ללכת למכולת לקנות כמה מצרכים״, אמרה לורה, נכדתו של הנפטר.

הרי שהמצאותם של אנשים רבים הינה המשך השגרה לאור האירועים ושינוי השגרה בהתאם, אך כמו השגרה, הדברים החשובים בהם אתה עוסק הינם השוליים, מפני שעליך לדאוג כי הכל ילך חלק, עליך לחשוב על הפרטים הקטנים ביותר בשביל שדבר לא יחסר. אך בהתאם לזאת, הדברים החשובים באמת מתערפלים בראשך עקב הסחת הדעת מן הפרטים הקטנים.

״הנה אלבום התמונות שהכנו לו לפני מספר שנים״ אמר בנו של הנפטר, מנחם, לחבריו שבאו לנחמו

לאחר רפרוף בתמונות אמר חברו של מנחם, איכלוס שמו, ״איזה נאה היה אביך, רואים כי ממנו קיבלת את מראך. מהכירותי הקצרה עם אביך אני יודע כי הוא היה נוזף בכם על השבעה, על העצב שנגרם ממותו. הרי לא כך הוא ראה את חייו, הוא היה מאושר ומלא סיפוק על האהבה שראה מבניו.״

״הוא היה כמו הפרחים שכה אהב, הוא פרח ואחריו כולנו גם כן, עבודתו היתה עבודת האדמה כך שיצמחו פירות הדר, ופרחים שאותם ייצא כזרי אהבה. ובאותה מידה הכין את הבסיס לחיינו בשביל שנוכל לצמוח ולפרוח כמותו.״ אמר מנחם עם חיוך.

בצידו השני של הבית, על יד המחשב, ישב עידן, בנו של מנחם וניסה לפרוק את כאבו הבלתי מוסבר, אינו ידע מדוע הכאב כה חד בליבו, הרי ידע זה שבועות רבים שבקרוב סבו לא יהיה חלק משגרתו.

לפני מספר ימים, לאחר הלוויה, הלך עידן בשדה שלא הכיר בקרבת בית הקברות, השדה היה נטוש, פירות רבים ורקובים היו זרוקים על הרצפה בערמה חסרת סדר וממנה פרצה צחנה נוראית שעידן מעולם לא הכיר כמותה. עידן לא הפסיק לחשוב על כך שהפירות הללו היו טובים אך לא נקנו וכנראה בגלל זה הם נזרקו כך, העולם בוחר דרך האנשים מה נשאר ומה חולף, מה יהיה חלק מהמציאות ומה ירקב עד אשר לא ישאר ממנו דבר. וכך כתב עידן ביומנו לאחר שהותו בשדה הנטוש והזנוח ״הדברים הישנים היו נחוצים, ללא קיומם לא היינו מצליחים להמשיך להתקדם ולהגיע למה שנהיינו ולדברים שנהיה. כל דבר נחוץ לזמן בו הוא היה. ולבסוף עליו ללכת, גם בשביל לפנות את המקום לחדש, אך יותר בשביל שהכאב הנוראי יחלוף. הכאב, מפני שצדקת בכל אשר עשית, אך עכשיו יש דברים חדשים ומוצלחים יותר, העולם אינו נחוץ לדרכך עוד. והעולם הפיזי, הקיומי, פועל בהתאם והכאב פשוט בלתי נסבל. לבסוף, מוצאים האנשים את הדברים הטובים ביותר שנמצאו בדברים שחלפו, ומתאימים אותם לדמותם. מלבד כך, לא נשאר דבר, כל אשר עשה במהלך חייו שגרם לדברים להיות כפי שהם, ירד איתו מתחת לאדמה ובכך הדרך יכולה להמשיך מהיכן שסיים. הכל נזרק ונשכח, אך השושלת יכולה להמשיך את דבריו להיות אין סופיים, בהמשך סיפורו כדרכם.״

״אתה צריך את הסחות הדעת בשביל שתצליח לחזור לשגרה לאחר האובדן הקשה״ אמרה דבורה, אשתו של מנחם לדוד לאחר שדיברו על ההלוויה

״אבל אתה בונה לעצמך הסחות דעת שלוקחות אותך מן העובדה הפשוטה, והעניין מקבל צורות שונות, הרי המוות הינו הלא נודע, אם לא תחשוב עליו ותחליט מהי נקודת מבטך כלפיו, ירוצו במחשבותיך סיבות שונות, אין סופיות, ואף נוראיות מכל דבר אחר, כלפי מה באמת קרה. אך הבעיה האמיתית היא שכל המחשבות הללו יהיו בתת הכרתך, הדבר יעיק על נשמתך מפני שתחשוב על הנורא ביותר, אך אתה תתעסק בהסחות דעת שונות, ולא תדע כי זהו הדבר שמעיק על נשמתך, ולרוב אפילו תחשוב, שהמוות אינו מעסיק את ראשך״ אמר דוד

והמשיך ״וזה נורא אף יותר מפני שכשאתה חושב שהעניין אינו מעסיק את ראשך, רגשות האשם מציפות אותך גם כן בנוסף לסבל הרגשי, כי אתה יודע שעליך להרגיש רע, ואתה חושב שאתה לא, על אף שהנושא כה מעיק בנשמתך.״

״אנחנו יושבים שבעה רק בשביל להסיח את דעתנו״ אמרה דבורה, ״אחרי המקרה הנורא אנחנו צריכים לעכל את שגרתנו החדשה ללא האדם שאהבנו, ועל פי כן, אנחנו מסיחים את הדעת באורחים רבים שבאים לנחם אותנו באהבתם אלינו, בהבנתם כי בקיומנו ישנו צער נורא.״

כך המשיכה שיחתם של השניים עד שהגיע הזמן לפנות את הבית כשאגאפה, רצתה ללכת לישון.

גם דוד וגם דבורה לא זזו ממחשבותיהם, כי כל אחד מהם הסתכל על הנושא בנקודת מבט שונה, מקבילה, ללא קווי דמיון, ולכן לא ימצאו את הפתרון לסוגיה הכה קשה

הרי עניין של איזון נמצא בכך, במיוחד בין החיים והמוות, בידיעה כי ביום אחד החיים הגיעו וביום אחר החיים יעלמו, אך כל חוויתנו הינה ההווה שזז לו ברחבי הזמן האין סופי

שום דבר אינו קיים, עד אשר תתן לו את המסה שלו במציאותך, כל דבר שתתייחס אליו, יהיה חשוב וגדול, אך עד אז, לא יקח אף חלק בחייך, אלא אם אנשים אחרים יכניסו אותו למציאותך בכוח רב.

בסופו של היום כל אשר נשאר הינו אתה ומציאותך, כאשר הסחות הדעת הרבות חולפות להן אחת אחרי השניה ואתה עומד בפני הכאב העצום שאדם שאהבת איבד את קיומו, והוא נשאר רק מה שאתה בוחר להסתכל עליו, נשמה, מחשבה, תדר, כל מה שתחליט, כי הוא ישאר בליבך וכחלק ממך.

דוד נכנס למיטתו ונזכר בציטוט האהוב, הלקח שלמד ממות סבתו לפני שנים לא רבות. וברגע אחד כולם חשבו את אותה המחשבה כששכבו במיטותיהם בבתים השונים

״ועוד אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי״

וכך נרדמו כולם, בהבנה כי המנוח נמצא במקום טוב יותר, הוא אינו סובל כפי שסבל, ואין אדם שיכול לעשות דבר בנושא, היה זמנו ללכת מן העולם, ולבסוף יהיה זמנו של כל אחד ואחד לחלוף מן העולם, אך האהבה, עצם העובדה שהוא נמצא בתוכנו בכל רגעי ההווה, זה מה שהופך אותו לאלמותי, ואת שמו נוכל רק להאדיר עם אהבה ודמיון לימים שיבואו ולעד.

בסוף השבעה הלכו כולם לבית הקברות כפי שהמסורת אומרת לעשות, כולם דיברו ביניהם על דברים שונים מתוך השגרה, מפני שהסחות הדעת עדיין נמצאים בראשם של האבלים כפי שקרה כתוצאה מהשבעה.

הסתכלות נוספת בקברו של המנוח האהוב מכתיבה כי הקבר הינו עניין סימבולי בעבור האבלים, בשביל שנבין את אשר קורה לאדם שזה עתה נפטר, הוא בסך הכל הופך להיות חלק מהכל, מהאדמה שמזינה את כולנו ומהכוכב שאת סיפורו אנו חיים ובונים. אך באותה מידה הופך להיות כלום, אינו נמצא עוד בעולם כאינדיבדואל חופשי שמתהלך על פני האדמה ובעל רצון חופשי.

המנוח הופך כל כולו להיות האי קיום, חלק ממה שמכוון את הכל, אך עכשיו מבלי להגיד את דעתו במפורש בקיום, אלא כדרך אנשים שונים שיודעים את הדברים שהנפטר גילה, ומכניסים את דעותיו אל תוך המציאות שבהווה בדרכם.

לפעמים, הקשר בין האנשים הללו והמת הינו רק כדרך האי קיום, כשלתובנות הנפטר הגיעו בזכות רצונם החופשי כשמחשבותיהם הסתובבו ברחבי האי קיום האין סופי שכיוון אותם במחשבות אין סופיות לתובנות שאליהם היו צריכים להגיע.

ודרך הקבר, כך גם גופו של הנפטר הופך להיות חלק מן האדמה, וזהו החלק הקיומי בסופו של הסיפור.

 

  שקד חצרוני - סיפורים